"לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב"

חזון, מצפן ואורח החיים של קהילת ניר עוז
 

חודש אוקטובר 2023 היה אמור להיות עבורי חודש של הפוגה בין עבודות, בחינה של דרכי המקצועית, פגישות עם חברים, הרבה בתי קפה וחופש.

כמו כולם התעוררתי בשבת השחורה לעולם שהתערער, לאימה, כאוס וחרדות. המחשבות התרכזו בתושבי הדרום, בחיילים. קצת בישולים לחיילים, קצת כביסות, אפילו אספנו כלבה חרדתית מהדרום והרגשתי חלק מהמאמץ המלחמתי. בהיותי נטולת עבודה שלחתי הודעות למכרים וחברים שידעתי שהם פועלים עם קיבוצי הדרום. כתבתי שאני פנויה ושאם צריך עזרה אני לרשותם. 

ואז התקשרה חברה מהי"ג (!!!) בת ניר עוז שעזבה את הקיבוץ לפני 30 שנים. בשבת השחורה היא התגייסה לסייע לחברים. בשיחה התבקשתי להגיע לאילת לקהילת ניר עוז לסייע בפרויקטים שונים. קצת התלבטתי, קצת חשבתי על זה – והוחלט, אני נוסעת לאילת. בתום שבוע התבקשתי לקחת על עצמי את התפקיד "סגנית מנהל קהילה בחרום".

במסגרת התפקיד אני אמונה על המתרחש במלון: חינוך, תרבות, רכבי קהילה, קשר עם המלון, צוות אבלות, ומתכללת את המעבר לדיור הזמני של אנשי הקיבוץ בכרמי גת (שכונה בקרית גת).

ביום שבו התחלתי את התפקיד נדרשתי להשתלב בצוות מנהלים (זכיתי לכתף איתנה של רז דיאור, רכז המשק, ושל אסנת פרי היו"ר, אמא של נועם ביי), להכיר את אנשי ניר עוז, להבין את המשימות שאותן יש לנהל, לסמן את היעדים שאליהם יש לשאוף, לקבל החלטות ולבצע. וכל אלה בתוך קהילה שבשבת השחורה אנשיה חוו שעות של אימה בממ"ד, רבע (!!!) מהקהילה נרצח או נחטף, רוב הבתים נשרפו כליל והצבא לא היה שם. האתגר – מטורף.

כשאני נשאלת על אופייה של המשימה, התשובה הראשונה היא: רכבת הרים. עליות מהירות, ירידות תלולות, קצב מהיר עד סחרור, פחד מהמסלול, נשימה שנעתקת, צחוק פרוע ולא נשלט, גבהים ותהומות. 

אין מילים לתאר יום של המתנה מורטת עצבים לרשימת חטופים שאמורים להשתחרר, קבלת הודעה על חבר שנקבע מותו, ואושר על חברים שחזרו מעזה שלמים בגופם, המעבירים ידיעות על אלה שנותרו מאחור. בליל של תחושות שהנפש מתקשה לשאת.
ובתוך הכאוס מתגלה התובנה שכל מה שמוכר לנו בסדר היום הרגיל לא נותן מענה בתקופה הזאת, ויש לעשות התאמות ברגישות רבה לצרכים. ועם זאת אני מזהה את כוחות ואור:

בני ניר עוז – בנים ובנות אשר עזבו את הקיבוץ אחרי הצבא, לאורך השנים שמרו על קשר עם הקיבוץ בזכות ההורים או זיכרונות הילדות. בשבת השחורה הם עקבו בחרדה אחר המתרחש ולאט לאט הבינו את גודל הזוועה. למחרת חיכו קבוצה מבני הקיבוץ לאוטובוסים שהסיעו את החברים חסרי הכול למלון באילת. הם קיבלו את פני החברים, נתנו לכל משפחה מברשות שיניים ומשחה, פתחו מחסן של בגדים, העמידו סוללה של אנשי טיפול, הקימו צוות לריכוז רשימות הנעדרים והחטופים, צוות אחר פתח במסע גיוס כספים ועוד. קבוצת אנשים נתנה מענה לצרכי החינוך החברתי.

בני הקיבוץ במעשיהם עטפו את החברים ההמומים, הכאובים, נתנו מענה ראשוני לצרכים ואפשרו רגע של נשימה. ככל שחולפים הימים חברי הקיבוץ מוצאים כוחות ולוקחים אחריות על הניהול השוטף של אורחות חייהם.

שותפות גורל – ניר עוז, קהילה קטנה שחוותה זוועה. כמעט כל משפחה נפגעה – רצח, חטיפה, בית שרוף. שבר נורא. הנטייה הטבעית האנושית היא להשתבלל, לברוח מהמציאות הכואבת, לשקוע. אבל החברים, קמים בבוקר, נפגשים, מתחבקים, מבינים זה את זה ללא מילים, פועלים לשחרור בני משפחתם וחבריהם, לוקחים על עצמם משימות חברתיות. אני מרגישה שחלק מהיכולת לעשות זאת נעוצה מעצם היותם חלק מקהילה מוכרת ומשפחתית. זאת כוחה, זה משמעות הקיבוץ.

כבר חודשיים אני פועלת בזירה שמעולם לא העליתי על דעתי שאעסוק בה. קרבה לאנשים שעברו סיוט שעוד לא נגמר, התמודדות עם קצב איטי להחריד של מקבלי החלטות במדינה. חשיפה לרוע שבני אדם מסוגלים לו. כל אלה מעלים כאב גדול, פחד, חמלה, חוסר אונים, עצב, זעם וצער לצד רצון לסייע, הערכה לצוות המנהלים של הקיבוץ, לשותפים שהצטרפו לדרך, ובעיקר השתאות עמוקה לנוכח רוח האדם ולעובדה שגם עכשיו אנשי ניר עוז לא עייפי דרך ומפלסים נתיב לחיים חדשים. 

אנחנו עובדים ומתקדמים: בניית פתרונות למגורים, לחינוך, לגיל השלישי, לתעסוקה למענה חברתי, רווחתי וקהילתי. שותפים למאבק המשמעותי של החזרת השבויים בשלום למשפחתם ולקיבוץ. עכשיו! בלעדיהם השיקום הוא בלתי אפשרי.

אסיים בתודה גדולה המגיעה לבועז, תמר, מיכל ונדב על ברכת הדרך והרוח הגבית המאפשרת את השהייה שלי באילת שבועות ארוכים במשימה מאתגרת כל כך.

נאחל לאנשי ניר עוז את כל הכוח לשקם את חייהם ואת קהילתם.