שלושה שבועות במקום הכי נמוך בעולם

שלושה שבועות במקום הכי נמוך בעולם, שהפך לבית עבור תושבי הנגב המערבי ברגע הנמוך ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

12 יום מהשבת השחורה ואני בבית, ממלאת את ימיי בעלים ירוקים שעוטפים גלילי פלסטיק מוקצף צבעוניים. בשגרה הם משמשים ללימוד שחייה, ומ־7.10 נסגרים לגלגל והופכים לזר אבלות מאולתר. בין לבין אני אוספת ומחזירה "כביסת חיילים" מהבסיס. רותמת לכל אחת משתי המשימות כמה שיותר חברי קיבוץ, שנענים לכל בקשה ואתגר בתוך דקות קצרות. את שני הפרויקטים האלה לא הייתי חולמת לקחת על עצמי בלי הידיעה שקיבוץ, קהילה, חברה שלמה עומדת מאחוריי, ותעזור עד כמה שצריך ואפשר. זה שוב מקום טוב לומר תודה לכל אלה שהתגייסו בכל דרך לעזרה.

הודעה קולית באותו יום בבוקר עשתה לי סוויץ'. צריך אותך. אותך ואת מה שעשית במשך 30 שנה. חינוך, קיבוץ, קהילה, ילדים, הורים, חפש את המטמון, משחקים, סיפורים, וקצת ללמד כי בכל זאת. 

בסיום ההתנדבות הזו ידעתי להגיד כי שום דבר בכל שנות עבודתי במערכת החינוך לא יכול היה להכין אותי לעבודה כזו, אבל בכל זאת נתן לי את האומץ והכלים לגשת אליה. 

אני מגייסת את עצמי לצוות שהקים יום קודם מוקד חינוכי לילדי כיסופים. בשלב זה עדיין לא יודעת דבר על התוכניות בין שני הקיבוצים. אורזת טרולי בבגדים הכי פשוטים שיש לי. משום מה זו המחשבה שעוברת לי בראש: הגרדרובה במלון מורכבת בעיקר מפיג'מות ובגדים שהגיעו מתרומות. אשהה שם בימים ראשון עד חמישי בשבועות הקרובים. התחייבתי. אסף שלי מגויס בצו 8 בצפון. אוהד מגויס בצו מצפונו ל"אחים לרפת" ונוסע לנחל עוז. הגר חוזרת לצבא בדרכה לקורס קצינות. אייל יסתדר בלעדיי. מה שלא עשיתי בצבא, אשלים עכשיו.

מלון ליאונרדו פלאזה מארח בשגרה אורחים לכנסים וסופי שבוע רגועים.
מלון ליאונרדו פלאזה מארח מ־8.10 את חברי כיסופים וגם את כלביהם, חששותיהם, דאגותיהם והטראומה הנמשכת. 

מול חדר האוכל בתוך אולם המופעים של המלון הוקם מוקד חינוכי שמטרתו לאפשר לילדים ולהורים לחזור מעט לשגרה. בין שקי תרומות של בגדים וצעצועים, מסודרים שולחנות וכסאות. 

​

הכל חדש וצבעוני ישר מהניילון. תרומת ארגונים אזרחיים כמו חמ"ל אזרחי ("כיבוס" של השם אחים לנשק – שגורם כנראה לאנטגוניזם מסויים), ובעיקר של ארגון "ישראייד" שמגיע לכל מקום בעולם לאחר אסון – בד"כ אסונות טבע כמו רעידות אדמה ושיטפונות. הפעם יש להם אסון אנושי לגמרי, מעשה ידי אדם. ממש כאן ליד הבית. הארגון מקים גנים ובתי ספר, מתחמי טיפול במלונות רבים, ומגייס אנשי טיפול בתחום הנפש עבור כל הזקוק לכך. מדינה? משרדי ממשלה? יוק. נציגי הממשלה והמשרדים השונים נצפו בעיקר בבואם לחזות בפלא, לראות כיצד אנו מתנדבים וממלאים את מקומם. 

​

המתנדבים בצוות החינוכי גויסו על ידי המתנדבים עצמם דרך קבוצות פייסבוק והיכרות אישית. הגיעו מכל הארץ. תוך יום הצליחו להקים על רגליה את מערכת החינוך של הקיבוץ – מלידה עד 18 כולל חינוך בלתי פורמלי בין השעות 14–16, שעליו אמונות מורות חיילות מבית ספר שדה עין גדי. 

השעה 9:00 ומחדר האוכל מתחילים להגיע ילדים מהיסודי (הנוער לומד מהשעה 13:00, אין מקום כרגע לכולם). הם מייחלים למשהו מוכר מהעולם הישן, זה שהכירו לפני 7.10 ואולי בעצם לפני 22.9, אז יצאו לחופשת כיפור וסוכות. שפשפתי את עיניי כשראיתי כמה הם שמחים לראות ערימה גדולה של חוברות לימוד שהגיעו ממט"ח (בתרומה, כמובן). 

​

אז מה עושים? 
מערכת השעות מנסה לתת מענה חינוכי ולימודי ולאפשר גם הפוגה של יצירה, ספורט, אומנות ומשחק משותף. 4 שעות שבהן הילדים במסגרת וההורים מתפנים לעצמם ולצרכים החדשים שלהם.

 
שיעור חשבון שעוסק באומדן ולוח הכפל בודק כמה מדרגות יש בשבע קומות, וכמה זמן ייקח לנו לטפס או לרדת, ומה רואים מהחלון בקומה השביעית.  וזו רק דוגמה אחת ללמידה מזדמנת שנעשתה. הרצון לחזור אל המוכר, לא להעמיס נושאים חדשים כי הראש לא פנוי. הילדים לומדים את העולם ונדמה לפעמים כי פשוט להם יותר מאשר לנו המבוגרים לקבל את התהום שנפערה בו.

 

האינטראקציות בין הילדים נדמות מהצד כשגרתיות לגמרי, בעיקר בסגנון המוכר – הוא לקח הוא אמר לי. אבל התסכול. התסכול מגיע מהר. כל  ילד והסיפור שלו, החוויות שלו והאובדן האישי. ומתוך הכאוס שנוצר נלקחו מהם גם דברים פשוטים כמו דשא, מרפסת, אופניים, כדורגל. שמחתי לראות שעל "ללכת יחפים" בכל מקום רובם שמרו באדיקות.

אט אט המצב מתבהר, ומתקדר שנית, ושוב מתבהר. עובדים משעה לשעה. מגיעים הביתה בסופ"ש לרביצה אינסופית על הספה ואגירת כוחות לשבוע האינטנסיבי הצפוי. 

כיף שילדים רצים אלי בחדר האוכל לתת לי חיבוק של בוקר. תכף נשחק בכדור וננסה לייצר ביחד חוויות שמחות. 

מרגיע שהילדים פוערים את עיניהם למשמע סיפור סטנדרטי, כזה שילדים אמורים לשמוע בכיתה ד', והנה זה עדיין מותח ומסקרן אותם. 

ויחד עם חוויות אלה, מצמרר שילדים מכינים בסדנת בוץ "אבנים" שעליהן חרוטות אותיות שמה של המדריכה המיתולוגית במרכזון (דוגית שלהם), שנרצחה ב־7.10.

נוגע ללב הצורך של היתומה הקטנה במגע, בליטוף, צורך שלא מסופק כמעט אף פעם, ומדי פעם היא מספרת על רגע זה או אחר מאותה שבת ארוכה ושחורה. את הדמעות אני שומרת ללילה. עכשיו אני בליטופים ובהקשבה. 

אבל רגע אחד קטן הדמעות לא עצרו. עמדתי בתור לקפה בחדר האוכל ליד אחת מהחברות. תינוקת בידה האחת וילד אוחז בידה השנייה. כשנשאלתי על ידי מפונה אחר מהיכן אני ואמרתי – אני מנחשונים, אותה חברה פערה את עיניה. אולי נעבור לגור אצלכם, היא קראה בשמחה מסוימת, והמשיכה – תודה, באמת. אבל אני כל כך רוצה לחזור לבית שלי. היא פורצת בבכי ושתינו מתחבקות ובוכות. אני מנסה בכל כוחותיי לתת קצת תקווה. אין כמו הבית שלך, אבל אני מבטיחה לעשות הכל כדי שתקבלי גם בנחשונים הרגשה של בית. 

שלושה שבועות חלפו מהרגע שבו הגעתי לים המלח. ילדי כיסופים זכו להיכנס לבית ספר משותף עם ילדי מגן (ובהמשך עוד יישובים), שהוקם עבורם ע"י המועצה האזורית אשכול ותמר – ומצליח לייצר עבורם את השגרה שאותה הם מכירים. 

אני חוזרת הביתה. לבית שלי, לקיבוץ שלי. אף פעם לא הערכתי את שניהם עד כדי כך.