התנדבות ברפת - נחל עוז

איזה עם יש לנו. הרשימה הזו היא על חוויה שעברתי בהתנדבות ברפת בנחל עוז. יום לפני שהגעתי לפה הרגשתי פרפרים. 

לא הרגשתי פרפרים כאלה בחיי, פחדים עם גאווה עם חרדה עם בא לי לעשות עם לא בא לי לעשות את זה. בא לי לעשות את זה.

​

יצאתי בבוקר לכיוון צומת סעד. ברגע שפניתי לבית קמה והתחלתי לנסוע מערבה האוויר הרגיש מוזר. הכביש מתחיל להתרוקן, בצדדים שאריות שריפה ואני מחליט שיותר לא אביט לצדדים. אפילו לא זליגה.

יש לי מטרה ואני מגיע בשבילה, באתי לעזור לקיבוץ המדהים הזה. אחרי שעברתי את שני המחסומים וחיכיתי חצי שעה לליווי צבאי שיקח אותנו  לקיבוץ, להתעלם מהמראות כבר לא היה אפשרי. 

אין צורך במילים נוספות.
כשהגעתי לרפת נפגשתי עם הצוות מתנדבים הכי אמיץ, גברי וגזור שאתם יכולים לתאר. 

אנדרו – בחור בן 30 שעלה לארץ מניו יורק, עשה צבא בכפיר ועבד בשתי רפתות שונות, וכיום גנן. עידן – אבא לשלוש בנות, בן 52, קיבוצניק בדם, מרכז רפת מקצוען שבא לנהל את העניינים ובאמת שאפשר לסמוך עליו.

יניב – אבא לשלושה בן 46, גנן בוטיק מרעננה שלא ראה רפת מימיו מגיע לתת את כל כולו. 

מוטי – בן 50 מחדרה, אבא לתאומים, מהנדס מחשבים שבא להראות לכולם איך עושים את זה נכון. 

דיוויד (דודי) – בן 60 שהגיע מלוס אנג'לס, איש מודיעין רציני, הגיע לארץ לחודש כדי להתנדב במלחמה ולא נראה שהוא רוצה לחזור הביתה.

ואני ששקה סאן בן 24 קיבוצניק, נכד של רפתן דגול שחזר שבוע לפני השבת השחורה מהודו. כולנו כולל כולנו מגיעים לנחל עוז בידיעה שאנחנו בבמה המרכזית. הפצצות ויריות מכל מקום כל הזמן, צבע אדום ופצמ"רים שאתה שומע אותם מתפוצצים עוד לפני שנכנסת לממ"ד.
בתוך קיבוץ שעבר משהו שאי אפשר להסביר. וכל זה בשביל אנשי הקיבוץ והפרות. אנחנו נותנים פה את חיינו, רמת סיכון לא יודע כמה, בלי נשק, מסריחים מחרא, בתוך בית קטן ישנים אחד על השני. אבל מה? מבסוטים (עד כמה שאפשר)

אני באמת מאמין שיש במדינה הזו חומר אנושי ברמה הכי גבוהה שיש. איך אומרים בחקלאות? ישראלי אחד זה שלוש כוח תאי. אנחנו עם חזק שאלפי שנים לא מוותרים, וגם כשאנחנו מתמודדים עם שטן נאצי עם לב מבטון שגנבו מהמסדרון ההומניטרי, אנחנו ננצח.

הצבא שלנו. פאקינג 150%+ גיוס מילואימניקים בפחות מיממה. אין דברים כאלה בעולם. לא במדינות שהאוכלוסייה בהן פחות מ־10 מיליון. אין דברים כאלה. עזבו. אנחנו ננצח.
עשרות אלפי מתנדבים בכל דבר, שינועים מכל חור, בתי חולים, עמותות, מלונות, צימרים, קיבוצים מארחים, ערים מארחים, חוות רונית, פסיכולוגים, אוכל, שתייה, ציוד צבאי, מיליונים של חבילות של ילדים לחיילים, תרומות כספיות ואין לזה סוף. זאת אומרת יש לזה סוף. 
סוף טוב. אנחנו ננצח.

אני רוצה להאמין שכשנגיע למצב שאין את חמאס ועזה משתרעת על שטח של קילומטר רבוע בשליטה צבאית וכל כל כל החטופים יחזרו הביתה מצוחצחים
אנחנו לאט לאט נחזור חזרה לחיות את החיים שאנחנו מכירים.
אנחנו ננצח.