מנהגים ותרבות בקיבוץ גדות
יהב אדורין אורבך

בקיבוץ גדות שבו גדלתי היו המון מסורות קטנות שסימנו אירועים שונים החל מהילדות. בשנים אלה עדין הייתה לינה משותפת בגדות, והמעברים בין בתי הילדים בקיץ בסוף השנה נעשו יחד עם ההורים והאחים: הילד ישב על מיטתו והוריו נשאו אותה עימו ועם חפציו האישיים (שמיכה, כרית, תמונה רקומה שהייתה תלויה על הקיר ודובי במקרה הטוב) לבית הילדים החדש. כולם היו הולכים יחד בטור המיטות עד להגעה לבית הילדים החדש.
לפני העלייה לכיתה א׳ הילדים העולים היו מתחבאים בתוך הגן, וילדי הכיתות הבוגרות – י"א וי"ב – היו צריכים לחפש אותם ולקחת אותם על הכתפיים עד לבית הילדים של כיתה א'.
טיולים שנתיים כללו מכיתה ב' לילה בבית ילדים בקיבוץ אחר ומהחטיבה חמישה לילות במדבר. כשהיינו חוזרים מהם היה מחכה לנו בשער הצהוב שלט גדול המברך אותנו בשובנו, ואנחנו פצחנו בשירת ״הבאנו שלום עליכם״ עד לחדר האוכל, בו חיכו לנו ההורים עם ארוחה חגיגית של סטייקים וצ׳יפס.
טקס העומר ברמת יוחנן
נטע כהן-חרש

טקס העומר מצוין ברמת יוחנן מדי שנה ביום שאחרי סדר פסח, ובו חוגגים את תחילת ספירת העומר ואת ראשית הקציר. הטקס נערך על במה שמוקמת באחד משדות הקיבוץ, וכולל קטעי קריאה, שירה, ריקוד וקציר סמלי של שיבולים ראשונות. כל חלקי הטקס, החל בהקמה וכלה בביצוע, מבוצעים על ידי כוחות מקומיים – בני ובנות הקיבוץ, שמתאספים כל שנה מחדש. תכני הטקס נכתבו ונוצרו בעיקר על ידי שניים מחברי רמת יוחנן (שהגיעו מבית אלפא): מתתיהו שלם חיבר והלחין את השירים ואת קטעי הקריאה, ולאה ברגשטיין יצרה את הריקודים, והם נותרו ללא שינוי כבר מעל 75 שנים.
מבחינתי טקס העומר הוא חלק בלתי נפרד מחג הפסח, והסיבה המרכזית לכך שפסח עבורי הוא קודם כול חג האביב, הפריחה וההתחדשות. אני משתתפת בו כל חיי: כילדה צעירה צפיתי בטקס בעמידה על חבילות החציר הגדולות שמוצבות עבור הקהל; כתלמידה בבית הספר, כנערה וכבוגרת השתתפתי בקטעי הריקוד.
אני אוהבת את תחושת הקהילתיות, את המפגש הבין דורי שקורה בחזרות, את השירים ואת הריקודים. יש בהם קסם של יצירה מקומית שמאפשרת לכל אחד לקחת חלק ולהשתתף. השנה גם זכיתי לחוות את תחושת ההמשכיות כשראיתי מהבמה את כרמל שלי, רק בת 4 וכבר מבקשת לחקות את הרקדניות על הבמה.
יום העצמאות בקיבוץ בית השיטה
מיכל חוגים

בבית השיטה היה לונה פארק אמיתי, עם גלגל ענק וקרוסלה ומטוסים. כזה שעמד שומם כל השנה, ולקראת החג מיטב המכונאים עמלו להשמיש את המתקנים.
לקראת חשיכה אנחנו הילדים היינו מרגישים את כבדות יום הזיכרון בעמק, בבית, מפנה
את מקומה להתרגשות החג. כנערה השעות האלה היו מאוד מיוחדות, וכבר מאז אני זוכרת את הקושי להתפנות מהעצב ולקבל את החג.
המוזיקה מהלונה פארק הייתה מתחילה להתנגן, וכך ניתן האות וכולנו נהרנו
למתקנים המרגשים, מקפצים בין התורים לצמר גפן המתוק.
באופן די פלאי, הלונה פארק עוד ממשיך עד היום, ושי ואני אפילו מרשים לבנותנו לעלות על המתקנים הישנים ומלאי הנוסטלגיה.