המשפחות הנקלטות
משפחת סבלסקי
אדליידה (Adelaide) - בת 40,
עובדת כדיילת בנמל התעופה.
תחביבים- אימוני כוח וכמובן טיולים בחו"ל.
יונתן - בן 37, עובד ברשות הטבע והגנים.
תחביבים- טרקים בחו"ל והפגנות בקפלן.
קרין- בת 7, תלמידת כיתה ב' במעבר אפק.
תחביבים- שחיה, קריאה וקמפינג.
קווין (שלא בתמונה)- בן 10,
אנחנו עובדים אצלו.
תחביבים- מזגן על 16 מעלות ולהתהפך מצד לצד במינימום מאמץ.
משפחת כהן
שלום, אנחנו נטע, חגי וכרמל.
נטע במקור מקיבוץ רמת יוחנן, שם גדלה והתחנכה. היא פסיכולוגית תעסוקתית, ועובדת כיום כפסיכולוגית ויועצת ארגונית בצבא.
חגי גדל והתחנך בשוהם, למד הנדסת מכונות ומשרת ביחידה הטכנולוגית באמ״ן כראש מדור פיתוח.
נפגשנו לפני 13 שנים בקורס קצינים, ומאז הספקנו לגור ביחד, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם, ולחוות חוויות משותפות.
בשנת 2020 נולדה כרמל, שהספיקה עד גיל שנה לגור ברמת יוחנן, מדריד ושוהם, אבל אם תשאלו אותה ההרפתקאות הכי שוות קורות בגן צמרת. לקראת סוף אוקטובר אנחנו מצפים להגעתה של בת נוספת למשפחתנו.
בקיץ 2021 הגענו לקיבוץ נחשונים עדרנו בגינה הקהילתית, רקדנו בחגים, ערמנו כיסאות בסוף אירועים בדשא, הקשבנו להרצאות בפאב, שיחקנו בגן אורן, טיילנו במסלולים עם שאר חברי הקיבוץ ובעיקר למדנו להכיר ולהוקיר את המקום, התרבות והאנשים.
הייחוד של קיבוץ נחשונים הוא בתחושה המשפחתית שקיימת ומורגשת בכל מקום בקיבוץ – במדרכות או בגן אורן, בבריכה או בכלבו, תמיד נפגוש מישהו שישאל בחיוך מה שלומך וישמח לענות על כל שאלה או בקשה.
עבורנו קיבוץ נחשונים הפך לבית, למקום בו אנחנו מתפתחים, מתעצבים (ומתרחבים) כמשפחה והופכים לחלק מהקהילה.
אחת מהחוויות המשמעותיות ביותר בקיבוץ עבורנו הייתה אירוע הקמפינג הקיבוצי, שעזרנו להקים כחלק מתוכנית "מחוברים" עם משפחות נקלטות נוספות. מעבר לכיף והנאה, ההרגשה שלקחנו חלק ביוזמה ובהקמה של אירוע שחברים אחרים בקהילה יכולים להנות ממנו הייתה מבחינתנו משמעותית ותרמה עוד יותר לתחושת השייכות. זו תחושה שחוזרת על עצמה בכל חג או אירוע קהילתי שאנחנו זוכים לקחת בו חלק פעיל ולראות את הכוח שיש לקהילה.
משפחת קיהן
אמיר בן 38 עוסק במסגרות
יערה - בת 7 תלמידת כיתה ב' במעבר אפק. אוהבת מאד את הבריכה ואת גן אורן.
תומר - עוד מעט בת 5 בגן צמרת. אוהבת את החברות מהגן. משתתפת בחוג ריקוד בקיבוץ.
קצת מוזר להציג את עצמי כי עבורי נחשונים זה הבית. פה נולדתי וחייתי רוב חיי. אני הבן הצעיר של צחי ושרה ז"ל אח של שחף, אורן ז"ל, עינב ורותם. כאן גדלתי והתחנכתי (כולל אפילו כמה שנים בלינה המשותפת..). איך מתארים מקום שהוא בית? זה לא תמיד מתרגם למילים אלא עניין של תחושה.
חזרנו לקיבוץ ב 2020 רגע לפני סגרי הקורונה אחרי מספר שנים של מגורים סמוך למצפה רמון. מהר מאד הבנות השתלבו במערכת החינוך בקיבוץ ופה העברנו את ימי הסגרים והבידודים. אין ספק שהקרבה למשפחה והסביבה הירוקה הפכו את התקופה הזו לנעימה ואפשרית.
הקיבוץ עבורי הוא קודם כל משפחה. נעים לגדל את בנותיי בתוך משפחה מורחבת. את תהליך הקליטה התחלתי כבר לפני כמה שנים ואני שמח להגיע לקו הסיום ולהתחיל בבניית הבית עבורי ועבור בנותיי.
משפחת זלינגר
אלעד נועה מאיה ותו
היום אנחנו סוגרים שנתיים של מגורים בקיבוץ, מרגיש מעט אבל גם המון זמן. הגענו כשהקורונה עוד היתה בשיאה, היישר לבידוד שרדף בידוד שרדף בידוד ועוד אחד. בין כל האתגרים בתקופה הזו, זוכרים במיוחד את קבלת הפנים החמה, החיבוק שקיבלנו ממי שסביבנו, את ההתעניינות, הרצון להכיר ולעזור בכל מה שצריך.
עם הזמן, התמקמנו כל אחת ואחד בקצב שלו. להיכנס לקהילה, שכולם מכירים את כולם, שיש לה עבר משותף, הלך רוח, תרבות, שפה משותפת זה דבר מורכב. ידענו את זה עוד לפני שהגענו ואפשרנו לעצמנו לקחת את הזמן, להתחבר, להתרגל, לספוג ולעכל.
לאט לאט ובאופן טבעי, החל להירקם הקשר שלנו לקיבוץ. תחילה דרך הילדות והמסגרות החינוכיות, השכנים, בעלי התפקידים השונים, דרך החגים והאירועים הקהילתיים, וכלה בחיבור ההיסטורי למורשת ולערכים ב"מחוברים". בקשר הזה לקיבוץ, כמו בכל קשר בתחילת דרכו, יש הכל מהכל- ציפיות, פרפרים, התאהבות, וגם תהיות, מחשבות על עתיד, עליות ומורדות. וכמו בכל קשר שרוצים למסד, אנחנו מסתכלים עמוק עמוק בלב ומרגישים שהוא נמצא במקום הנכון.
משפחת שמאי
אורית בת 37, מעצבת גרפית ומאיירת. אוהבת משחקי קופסא, יצירה ובישול.
יואל בן 38, מטפל ברוח הרפואה הסינית. פודי, אוהב משחקי קופסא, התססות, טיולים בעולם, רישומים, יין ותה.
החתולות סויה וסוודר - המנהלות של אורית ויואל, אוהבות לישון, לריב, לאכול ולאתגר.
מה מייחד את נחשונים?
בעינינו נחשונים מהווה אי של שפיות בתוך אי השפיות של החברה הישראלית. בטח בימים טרופים שכאלו. במהלך השנים ראינו איך בכל פעם שהמציאות עלתה על כל דמיון, והיתה מורכבת או קשה או מאתגרת, הקיבוץ הצליח להוות אנטיתזה ולקיים בתוכו אורח חיים ראוי וערכי שיושב על יסודות של סולידריות חברתית וערבות הדדית עם דאגה לזולת, ונכון שזה משהו שמאפיין קהילות קיבוציות אבל בנחשונים זה הורגש במיוחד.
מהו קיבוץ נחשונים עבורי?
נחשונים הוא עבורנו מעין ״מעבדה להגשמת חלומות״ בה אנחנו מוזמנים לקחת את החוזקות שלנו, את התחביבים, את האומנות והערכים שלנו, ולייצר מפגש וקהילה סביב אותו הנושא, למשל קהילת שחקני הלוח של הקיבוץ, ההולכת וגדלה ומאפשרת לנו להנגיש את תחומי העיניין שלנו לכל מי שחפץ תוך אפשור מפגשים אנושיים.
חוויה משמעותית מתקופת המגורים בקיבוץ?
יש הרבה חוויות משמעותיות אבל אם אנחנו צריכים לבחור אחת, אפשר לציין את יום העצמאות בקורונה, זה היה בעיקר מפתיע ומאד מרגש לראות איך הקיבוץ לא ויתר על המסורת שלו והמציא אותה הלכה למעשה מחדש כדי לתת לכל חבריו את חווית החג האופטימלית, במציאות המסואבת שחווינו. היכולת היצירתית להשתנות ולהתאים את עצמך מחדש למציאות מבלי לאבד את הזהות הפנימית, היא יכולת משמעותית מאד, ראויה, שמבדילה בין קהילה לקהילה.
משפחת רנן
שלום לכולם!
מקץ שנתיים של מגורים בקיבוץ זו הזדמנות טובה להציג את עצמנו בפני מי שעדיין לא הכרנו.
אנחנו נטע ושחר רנן, גרים בקומתיים עם שלושת ילדינו: איתמר, גבע וחגי.
נטע היא דוקטור ללשון העברית ועובדת באקדמיה ללשון העברית בירושלים, אוהבת טיולים, ריקוד וספרים.
שחר מנהל מוצר בתחום המטוסים ללא טייס ואוהב ספורט, טרקים ומשחקי קופסה.
איתמר- בן 8.5, עלה לכיתה ג' במעבר אפק, חובב קריאה, בעלי חיים, וכל מה שקשור במים.
גבע- בן 6.5, עלה לכיתה א' במעבר אפק, אוהב לחקור ולגלות בעיקר בתחומי הטבע והמדע.
חגי- בן 3, עלה לגן צמרת, חובב טרקטורים מושבע, מילתו השנייה אחרי "אמא" הייתה "טרקטור".
בשנתיים האחרונות התחלנו להכיר את קיבוץ נחשונים וגילינו מקום שבו קהילתיות היא דרך חיים ולא רק סיסמה, שעזרה הדדית באה לידי ביטוי באופן קבוע, ושהצירוף "נתראה בשבילים" הוא הבטחה שמתקיימת.
אנחנו מתפעלים מהמרקם החברתי שקיים בקיבוץ, מהניהול המקצועי ומעושר העשייה המאפיין את החיים כאן.
טיולי הקיבוץ מבחינתנו שיא שמביא לידי ביטוי את חוזקה של קהילת נחשונים. הטיולים הם מיזם מרשים וכיף גדול, יומיים אינטנסיביים שבמהלכם אפשר להרגיש איך משפחות גרעיניות מתלכדות לקהילה.
בשנה האחרונה השתתפנו בסמינר "מחוברים" ולמדנו מפי חברים על שנות ההקמה של הקיבוץ ועל הערכים שאפיינו את החיים בנחשונים בעבר ובהווה. למדנו על הדברים הטובים ועל האתגרים, ואנחנו רואים משמעות רבה בשמירה על ערכי המקום.
אנחנו שמחים לגדל כאן את ילדינו באווירה המקדמת חברות, שמירה על הסביבה, התחשבות בזולת והתפתחות אישית וקבוצתית. אנחנו מקווים להעמיק את השורשים כאן– ללמוד עוד על העבר, להכיר את מי שטרם הכרנו ולקחת חלק בשימור המסורות וביוזמות חדשות.
משפחת קרטה
שלום לכולם, אנחנו משפחת קרטה.
חיליק - בן 41, רו"ח בחברת EARNIX.
יעל - בת 41, מנהלת תחום הדרכה ותוכן באגף לקידום הגיל הרך, עיריית ת״א יפו.
איתן - בן כמעט 11, בכיתה ה'. אוהב את החוג של ניר, חובב רכיבה על אופניים ופודקאסטים.
איילה - בת כמעט 11, בכיתה ה', אוהבת ספרים וגאה להיות בליגת הכדורגל של בנות דרום השרון.
נווה - בן 4.5, עלה בשמחה רבה לגן צמרת ומרגיש עכשיו ממש גדול.
הגענו לנחשונים בחודש ינואר. היה קר וגשום, ובאופן כללי דיי מאתגר לעבור דירה בחורף ובקורונה אבל התחושה הקשוחה התחלפה במהרה עם קבלת הפנים המחבקת שקיבלנו מצד הקהילה, השכנים וצוות הקליטה. פגשנו אנשים טובים ומסבירי פנים (שהגיעו עד הקומה השנייה בקומותיים עם עוגות טעימות😊) ומהר מאוד חמימות גדולה מילאה את לבנו.
במשך הזמן נחשפנו לקהילה הרב דורית והמגוונת שחיה בקיבוץ, לעושר פעילויות התרבות המזמנות מעורבות ושותפות, למסורות ולערכי המקום. נהננו גם מהסביבה הירוקה ומהחוויה של הילדים שאט אט התחילו להרגיש שהקיבוץ כולו הוא חלק מהסביבה הביתית שלהם.
מספר חודשים לאחר כניסתנו לקיבוץ התקיים טיול הקיבוץ הראשון שלנו שהיווה את אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורנו כמשפחה נקלטת. התפעלנו והתרגשנו מהעוצמה של "הביחד" הקהילתי וגם ראינו איך הוא מתרגם לחוסן קהילתי באירוע הבטחוני שפקד את האזור. כל אלו חיזקו בנו את תחושת השייכות והזיקה לנחשונים וגם את תחושת ההוקרה על הקהילה האיכותית ופועלה.
לאורך הדרך הרגשנו שכניסת הנקלטים למרקם האנושי בנחשונים מתרחשת במעין מהלך טבעי וייחודי למקום. שמחנו על תחושת "השווים" שקיבלנו ממש מן ההתחלה, החל מהתהליכים הפורמאליים, דרך הרצון של צוות קליטה לגרום לנו להרגיש בבית ועד האפשרויות הרבות להשתלב בעשייה והשיח הנעים בשבילים. סמינר מחוברים היה גולת הכותרת של תהליך הקליטה. שם העמקנו בהיסטוריה של הקיבוץ ובערכים שהיוו תשתית להקמתו. התאפשר לנו להיחשף לסיפורם ולרחשי ליבם של הוותיקים ובני הקיבוץ שהגיעו לסמינר בכוונה כנה לשתף ולחבר אותנו למקום. הרגשנו שיש כאן הזמנה אמיתית להביט יחד קדימה והמפגש האנושי היה מעורר כבוד ורצון להמשיך ללמוד עוד על המקום ואנשיו, לשמר את דרכיו ובעיקר - להעמיק בו שורשים.